|
הציור המפורסם מתאר דיוקן של אישה, כנראה של מונה (גברת באיטלקית) ליזה - אשתו של סוחר בדים עשיר מפירנצה שבאיטליה. חלק גופה העליון של האישה מתואר על רקע נוף הרים וסלעים. ידיה מונחות על מעקה של מרפסת, והיא מפנה את מבטה אל הצופה. הקומפוזיציה המשולשת יוצרת תחושה הרמונית ויציבה, ויחד עם זאת נוצר ניגוד מוזר בין הדמות האנושית הגדולה בקדמת היצירה לבין מרחבי הנוף השומם שנפתחים מאחוריה. הניגודים יוצרים תחושה של מתח ומסתורין.
מיום שצייר לאונרדו את המונה ליזה, לא פסקו אנשים לדבר על המראה המסתורי שלה, ובעיקר על החיוך שלה. בכל מקום שאתה עומד נראה כאילו המונה ליזה מסתכלת עליך ישר לתוך עיניך. גם הרקע של המונה ליזה מעניין מאוד. הוא נראה כאילו הוא לקוח מעולם האגדות או מעולם של מדע בדיוני. בדרך מיוחדת במינה, המונה ליזה והרקע שלה מתמזגים זה בזה. חוקרי האומנות רואים בתמונה זו את הדיוקן המודרני הראשון.
נשאלת השאלה מדוע היצירה עוררה כל כך הרבה הערצה בזמנו של ליאונרדו דה וינצ'י ועד היום?
המונה ליזה היא מבין הציורים המעטים שצייר לאונרדו דה וינצ'י (1519-1452), שהיה אמן, מהנדס ומדען. בני זמנו התפעלו מיכולתו הטכנית לצייר דמות בצורה נכונה מבחינה אנטומית ותלת-ממדית. שיאה של יכולת זו מתבטאת ב"מונה ליזה"
משהו בפניה של המונה ליזה מושך את הצופים להתבונן בה שוב ושוב; ההבעה הניבטת מפניה קשה להגדרה: האם החיוך שלה עליז או עצוב? מתנשא? תמים או מרושע? האם היא מרחמת עלינו או לועגת לנו? האם לפנינו אישה עדינה ואצילית או שמא אישה שיש בה תחכום שטני? נראה כי אין תשובה אחת נכונה; ככל שמתבוננים בה יותר ההבעות שעל פניה כמו משתנות בזו אחר זו, כאילו הייתה אדם חי. התרשמויות אלה הושגו על ידי לאונרדו באמצעות מספר אמצעים: אם נעביר קו דמיוני במרכז הפנים לאורכם ונביט בכל צד מצדי הפנים בנפרד, ניווכח כי לכל צד הבעות שונות. אם נתבונן בקצוות עיניה ושפתיה של מונה ליזה לא נוכל להקיף אותם בקו מתאר. אופי ההצללה יוצר טשטוש של צורות, ולכן העין נאלצת להשלים כל הזמן את הצורה בעצמה, ובאופן זה נוצרת התחושה שההבעה משתנה. ההצללה המיוחדת, המכונה ספומאטו, הייתה תגלית של לאונרדו. הוא הגיע לתגלית בעקבות ניסויים שערך בתחום האופטיקה. באותה מסגרת גילה גם את הפרספקטיבה האווירית. שבה השתמש ב"מונה ליזה" ובציוריו האחרים.
המידע נלקח מאתר ויקיפדיה |